פסק-דין בתיק בר"ע 301/08

1.         לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופט א' טננבוים), אשר חייב את המערערת לשלם למשיב 1 (להלן: המשיב) פיצוי בסך 17,800 ש"ח בשל תקלות חוזרות ונשנות בקו שירות שבאחריות המערערת (איחורים ביציאה, איחורים בהגעה, אי-לקיחת נוסעים ממתינים). המשיב הוא תושב קרית יערים, ולדבריו, הוא נפגע מאי-הסדרים אצל המערערת. בתביעתו, פרט 34 מקרים בהם היה מעורב, ובהם נתגלו הליקויים.

2.         בית המשפט קמא נתן אמון בדברי המשיב, וקבע כי כל המקרים שפרט המשיב בתביעתו מתארים אל נכון את האירועים שבהם עסקו, הטעים כי זמנו של הציבור אינו הפקר, ופסק למשיב פיצוי כאמור.

3.         המערערת העלתה שורת טענות כנגד פסק הדין שניתן נגדה, ואולם, אחת מהן מייתרת את הדיון בכל האחרות. טענה זו עוסקת בסירובו של בית המשפט קמא לקבל את הפשרה שהציגו הצדדים לפניו. בית המשפט קמא הסביר בפסק דינו עובדה זו בכך שהסכם הפשרה נגד את תקנת הציבור, מאחר שכלל התחייבות של המשיב שלא להתלונן על המערערת בעתיד. תיאור זה נכון לגבי הסכם הפשרה הראשון שהושג בין הצדדים, אך לא לגבי השני. לגבי ההסכם הראשון, שכלל התחייבות כאמור, צדק בית המשפט בסרבו ליתן לו תוקף של פסק דין, מאחר שאין ספק שהסכם כזה הוא פסול. גם המערערת אינה טוענת אחרת. שונה המצב לגבי הסכם הפשרה השני שהוצג לבית המשפט במועד בו נשמע התיק, 27.11.07, ושבו כבר יושמו, על-פי טענת ב"כ המערערת, הערות בית המשפט קמא לגבי הפגם בפשרה. הסכם זה (להלן: הסכם הפשרה) העמיד את הפיצוי על 6,500 ש"ח. מהסכם זה נפקדה ההתחייבות העתידית שלא להתלונן במשרד התחבורה בנוגע למערערת, שהופיעה בנוסח קודם, ונותרה בו רק התחייבות שלא להוסיף ולהתלונן לגבי אותם אירועים שכבר הועלו בתביעה ושניתן פיצוי בגינם. התחייבות מעין זו נראית מיותרת, אבל אין בה פגיעה בתקנת הציבור והיא בגדר סיום מקובל למחלוקות. משמעותה היא שפסק הדין - והפיצוי שניתן בגדרו, ימצה מבחינת הצדדים את הטיפול באותם אירועים.

4.         דחיית הסכם הפשרה ע"י בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם שיטתנו המשפטית. שיטה זו, כידוע, היא השיטה האדברסרית, ולפיה בעלי הדין הם בעלי הכח להתפשר ולהעמיד את בית המשפט לפני עובדה של סיום ההתדיינות. יתר על כן, כאשר אחד הצדדים מבקש לחזור בו מהסכם כזה, שומה על בית המשפט לתת להסכם נפקות מחייבת.

            כך נקבע בפסיקה לא פעם, כי הסכם דיוני בין הצדדים שומה על בית המשפט לכבד. ראו: ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, 467:

"ומה שעל בית המשפט לבדוק כאשר מתבקש הוא לתת להסכמת בעלי הדין תוקף של פסק דין, אינו אלא אם בעלי הדין הבינו על מה באים הם לכלל הסכמה, שאין כאן טעות והטעיה, שההסכם ניתן לביצוע וכיוצא באלה שאלות שבסדרי דין ושבסמכות. כמו כן, יבדוק בית המשפט אם אין בהסכם הפשרה שאליו הגיעו הצדדים משום ניגוד לעקרונות יסוד בתורת החוזים, כגון שאינו נוגד את המוסר, תקנת הציבור וכיוצא באלה (סעיף 30 לחוק החוזים) (חלק כללי), משנתמלאו ונבדקו דרישות אלה, לא רק שמן הראוי אלא מצווה מן המובחר לתת תוקף של פסק דין להסכמת בעלי הדין, שהרי בכך ממלא בית המשפט אחת הפונקציות והמטרות השיפוטיות הראשונות במעלה, והיא סיום דין ודברים שבין בעלי הדין".

5.         המשיב טען לפני, כי הסכם הפשרה האמור אינו מקובל עליו וכי דובר עמו קודם לכן על פיצוי של 8,500 ש"ח, ואולם, הוא לא הכחיש את חתימתו על ההסכם וגם לא הכחיש שזה ההסכם שהובא לבית המשפט לאישור. המשיב אף לא טען כי גם לפני בית המשפט קמא טען כי הסכם הפשרה אינו מקובל עליו. לאור חתימת המשיב על ההסכם, נראה כי קיים קושי של ממש לקבל טענתו, שהסכם הפשרה לא היה מקובל עליו במועד הרלבנטי. נראה כי עתה, משבית המשפט פסק לו סכום גבוה הרבה יותר, אין ההסכם האמור נראה טוב בעיניו. ברם, המועד הקובע הוא מועד הבאת ההסדר לאישור לפני בית המשפט, ובמועד זה אף המשיב לא שלל הסכמתו לתוכן ההסדר. מכל מקום, שאלת ההתאמה של הפשרה למוסכם, אינה חלק מהדיון שלפני, כאשר ברור שבית המשפט קמא לא אישר את הפשרה שלא בהישען על טענת אי-התאמה.

6.         יש בהקשר זה מקום להדגיש שסכום הפיצוי המוסכם שבהסדר הפשרה אינו נמוך, אלא הוא סביר וראוי. יתר על כן, לא הוכח בבית המשפט קמא כי שיעור הפיצוי צריך לעמוד על הסכום שנפסק, ובית המשפט קמא מציין בפירוש כי המשיב לא הוכיח נזק ממוני, בהוסיפו כי "ללא ספק נגרמו לו נזקים רבים שאינם ממוניים". עוד ציין בית המשפט קמא, כי כדי להרתיע את המערערת צריך לפסוק סכום גבוה הרבה יותר מזה שנפסק. ברם, גישה זו אינה הולמת את הדין. בתחום האזרחי נפסקים פיצויים עונשיים רק במקרים יוצאי דופן. בנסיבות אלו גם שיעור הפיצוי בהסכם הפשרה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור.

7.         די באמור לעיל כדי להביא לביטול פסק הדין, ואולם, אני רואה לנכון להדגיש, כי אין בביטול זה כדי להמעיט מחשיבות נושא כיבוד זמנו של הציבור על-ידי המערערת, על-ידי הימנעות מתקלות בתחבורה הציבורית ככל שניתן.

8.         לאור האמור, אני מקבלת את הבקשה לרשות ערעור, דנה בבקשה כבערעור, מבטלת את פסק הדין של בית המשפט קמא, ונותנת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.

            בנסיבות העניין, לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י' באדר ב' תשס"ח (17 במרץ 2008), בהעדר.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים (למשיב יישלח גם החומר שהגיש לבית המשפט בעת הדיון, לפי בקשתו).

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: